אוסף פרטי
ברגעים אלו ממש, בניסיון לכתוב פוסט אישי, חייבת להודות שממש לא פשוט לי ואם זאת לא מוותרת.
הפוסט הזה מחזיר אותי שנים אחורה, לשנתי האחרונה בלימודי אדריכלות בבצלאל לפרויקט הגמר שלי.
אוסף פרטי
מי שמכיר אותי יודע שאני לא טיפוס "בצלאלי טיפוסי", אין לי שיער צבעוני, אני לא לבושה מוזר ודרך ההתבטאות שלי היא נטו ביצירה.
אני לא טיפוס מוחצן, היהפך אני ביישנית וסגורה ולא ממהרת להיפתח, לפחות כך הייתי אז,רוצה לחשוב שהתפתחתי מאז.
היה לי קשה בבצלאל,לא פעם הרגשתי עוף מוזר ולא שייכת. כפרפקציוניסטית היה לי קשה לוותר, נאחזתי בציפורניים וגייסתי כל מה שיש לי על מנת לטפס, להתקדם, להשתפר.
שנות ה-90 בירושלים לא עזרו להתמודדות. היו לא מעט פיגועים, אוטובוסים התפוצצו מדי פעם, הפגנות, דתיים מכל עבר,דירת שותפים . ירושלים כמה היה קשה לאהוב אותך בתקופה הזאת. ואז הגיעה שנה חמישית, שרדתי 4 שנים והגיע הזמן לתכנן את פרויקט הגמר. פעם ראשונה יכולנו לבחור מה אנחנו עושים.
ואני, אני נתקעתי, בדיוק כמו שנתקעתי עכשיו לפני משימת הפוסט האישי .
אוסף פרטי
הצילו מה עושים?
ביאושי הלכתי אל הים. הים הוא העוגן הנפשי שלי, הוא עושה לי טוב.
כל פעם שאני צריכה לזקק את משחבותי אני מוצאת את עצמי בים.
וכך מצאתי את עצמי בנמל תל – אביב של שנות ה- 90, שממש אבל ממש לא דומה לנמל של היום.
הולכת וכועסת על מה שאני רואה, נמל שנראה כמו החצר האחורית של העיר, סוג של משתנה ציבורית.
מחסנים עזובים, לכלוך מכל עבר, ונמל אחד שמפנה את גבו על הים.
וכך מתוך הכאב והרצון לשיפור נולד לו פרויקט. נמל תל – אביב, כעסתי על הנמל של שנות ה-90 ,ויצרתי נמל חדש .
הנמל שאתם מכירים היום,חלק ממנו הוא רעיון שלי .
איך? בקהל ישב אז ישראל גודוביץ שהיה מהנדס העיר תל אביב באותה התקופה, התלהב וביקש רשות להשתמש ברעיון וצירף אותי לדיונים בעירייה.
הייתי אז סטודנטית צעירה ותמימה, חלפו מעל 20 שנה וכל פעם שאני מסתובבת בנמל מתגנבת לי איזה דמעה קטנה של גאווה.